בשעה 08:00 בבוקר הייתי צריך להיות בנקודת איסוף בתחנת רכבת נתניה.
קמתי בשעה 0530 בבוקר. התארגנתי, ויצאתי לקניון עזריאלי בשעה 06:20.
הגעתי לקניון בשעה 07:00 ומשם לקחתי רכבת לתחנת רכבת נתניה, הגעתי לשם בשעה 08:00.
היו שם 3 חיילים מחטיבת הצנחנים שחילקו לכל מי שהגיע לגיבוש טופס שאלון רפואי וטופס שאלון אישי וכמובן חילקו אותנו למספרים.
אני הייתי מספר 320.
עלינו על האוטובוסים בשעה בערך 08:40 ונסענו לבא"ח צנחנים,
הנסיעה הייתה בערך שעה וחצי והיא עשתה את כולם עייפים, כולל אותי, אפילו טיפה נמנמתי והרגשתי ממש עייפות לא ידעתי איך אשרוד את הגיבוש. הגענו לבא"ח צנחנים בסביבות השעה 10:15
(חשוב לציין שהייתה עוד תחנת איסוף בתחנת רכבת להבים והם הגיעו יותר מהר לבא"ח).
ירדנו מהאוטובוסים גמורים מעייפות חלקנו, והעמידו אותנו ב-ח׳,
הגיע האחראי על הגיבוש והסביר לנו איך היום הולך להראות.
לאחר מכן הסתדרנו שני טורים ועלינו לאולם ספורט ולפני שנכנסנו עברנו קליטה. שאלון רפואי, אישי, והטופס שביקשו שרופא יחתום לנו עליו.
האקט הראשון: בוחן ביפים, מבחן ניפוי
צריך לעבור מינימום של 06:30 דקות כדי לעבור.
מי שלא עובר חוזר ישר לאחר מכן הביתה, מי שעובר נשאר להמשך היום
ומי שעושה יותר מ-06:30 מקבל ניקוד בונוס.
התחלנו את ריצת הביפים והייתי קצת בלחץ אבל לא נתתי לזה להפריע לי, חייכתי בזמן הריצה, שידרתי ביטחון וניסיתי להיות כמה שיותר מרוכז.
לקראת ה-5 דקות התחלתי להרגיש שאני מאט את הקצב ואז אמרתי לעצמי שנשארה לי רק דקה וחצי כדי לעבור. נתתי הכל והצלחתי לעבור ממש על השנייה. הרגשתי שנתתי הכל ואם היה לי קשה ועברתי על הקשקש מה יהיה בהמשך הגיבוש ואיך אני אעבור.
התחלקנו לטורים מי שעבר ועלינו לחדר אוכל, קיבלנו חמגשיות והתחלנו לאכול
פחדנו לאכול יותר מדי כי לא ידענו מה יהיה בהמשך ומתי האקטים הפיזיים יתחילו.
אחרי שאכלנו נשארנו בחדר אוכל מהשעה בערך 11:10 עד השעה 14:30.
לאחר מכן שאנחנו לא עושים כלום במשך הרבה זמן חלקנו התחילו להיות עייפים, ירדה המוטיבציה והנחישות. אפילו אני פחדתי שאני אהיה עייף לקראת האקטים הפיזיים.
בשעה 14:30 הגיע כל חמש דקות מילואימניק ולקח 7-10 מועמדים לראיון. ובינתיים כולם מחכים בחדר אוכל ולא מבינים למה לוקח כל כך הרבה זמן ולמה הם לא חוזרים.
בסופו של דבר קראו לכולנו ואז גם המתנו להיכנס לראיונות. מי שסיים את הריאיון האישי המשיך לחכות ומי שלא נכנס עדיין גם מחכה להיכנס. כולם מנסים לברר אחד עם השני מה שואלים, האם הם מתקילים ומה כדאי לענות.
אני נכנסתי בין האחרונים לראיון זאת אומרת שחיכיתי עוד בערך שעה.
כשנכנסתי לראיון הייתי מול שני מילואימניקים
ועשינו היכרות קטנה והסבירו לי על הריאיון. שאין נכון לא נכון, אין יותר טוב פחות טוב והכי חשוב לענות בכנות. התחלנו את הריאיון והם רצו שאני אספר על עצמי, לאחר מכן שאלו איך הקשר עם ההורים, מה כל אחד מהמשפחה עושה ואז הם שאלו אותי במה אני פחות טוב.
לקח לי זמן לענות להם כי לא הצלחתי לחשוב על משהו. המילואימניק נתן דוגמה ״אני עצלן״ ואז עניתי לו ״אה אז מדי פעם קשה לי לקום בבוקר״ הוא שאל אם זה מנע ממני פעם אחת ללכת להדריך באימון mma (המאמן שלי היה במילואים אז אני ועוד חבר הדרכנו את האימונים) אמרתי לו שזה לא קרה לי. ואז רצה לבדוק אם יש לי אחריות.
לאחר מכן הוא שאל אותי מדוע אני רוצה צנחנים.
עניתי לו שחשוב לי לעשות שירות משמעותי ושקשה לי עם ההרגשה שאני תקוע במקום ולא מתקדם.
חשוב לציין שבמהלך הריאיון ניסיתי לשמור על שידור ביטחון: גב זקוף, חושב לפני שעונה, ודיבור בטון אחיד ורגוע. לאחר שהריאיון הסתיים למרות ששידרתי ביטחון הרגשתי שהתשובות שלי לא היו מספקות אבל לא נתתי לזה להשפיע על המשך הגיבוש.
מי שסיים את הריאיון חזר להמתין בחדר אוכל,
בערך בשעה 16:00 חילקו אותנו לצוותים של בערך 16 לכל מפקד,
עלינו לאוטובוסים לכיוון השטח של הגיבושים וגם באוטובוס חיכינו לפחות 30 דקות עד שנסענו.
בשלב הזה הייתה לי הרגשה שהם מנסים להתיש אותנו ולהוריד לנו מהמוטיבציה, שכך רק מי שבאמת רוצה לעבור יישאר נחוש ולא ייתן לזה להפריע לו.
הגענו לשטח גיבושים וכל קבוצה שחילקו אותה קיבלה בריכת חול ושם היא עשתה את הגיבוש.
הקבוצה שלי הגיעה לבריכת חול ואז הגיע המגבש והציג את עצמו. הוא היה יותר קשוח מאשר המפקדים. סביב בריכת החול כל המראיינים הסתכלו עלינו גם ורשמו דברים ביומנים שלהם.
התחלנו את הגיבוש בחימום קל:
ריצה קלה, ברכיים לחזה, עקבים לישבן ועוד.
כבר בחימום הרגשתי את הדופק שלי עולה והייתי בלחץ ניסיתי להתפקס על עצמי לא ידעתי איך אני אצליח את הגיבוש.
לאחר החימום המגבש סידר אותנו בשורה לפי סדר יורד של המספרים והתחלנו רק לתרגל את הספרינטים של הסדרי הגעה,
כל פעם שהוא הזניק אותנו ונתנו ספרינט הוא אמר שזה לא ספרינט (ניסה להתיש אותנו).
אחרי בערך 6 ספרינטים התחלנו את המקצים.
אחרי אולי 3 ספרינטים הרגשתי את הלחץ ואת הדופק עולים וחשבתי שאני עומד לפרוש אבל אז נכנסתי למוד מכונת קרב ונתתי הכל וראיתי שאני מצליח לשרוד ואני אפילו מצליח להגיע המון פעמים בין הראשונים.
אחרי בערך 20 מקצים סיימנו את הסדרי הגעה ונחנו אולי חצי דקה ואז עמדנו בח׳ והיתה לנו שאלה.
נתנו לנו מפה של הבסיס וסימנו לנו עם מספרים מקומות של הבסיס למשל: חדר לוחמים, חמ״ל, חדר תקשורת, בונקר, שער של הבסיס ועוד.
נתנו לנו משימה לכבוש את הבסיס
ונתנו לנו שתי פצצות ואנחנו צריכים להחליט איפה להטיל אותם כדי שהכיבוש יהיה הכי אפקטיבי וקל שיש.
נתנו לנו זמן לגבש דעה ואז נציג מהקבוצה נתן את הדעה, לאחר מכן שאלו אם מישהו חושב אחרת.
ישר לאחר מכן הסתדרנו שוב בשורה להזנקה והאקט הבא הוא אלונקה סוציומטרית: רצים ספרינט מקיפים 2 שקים וה-4 הראשונים שמגיעים לאלונקה ״נרשמים״ אומרים את המספר שלהם (וזה נותן להם עוד ניקוד) ויוצאים לעוד סיבוב עם האלונקה.
החברה שלא הגיעו ברביעייה יוצאים ל״סיבוב פראייר״. גם באקט הזה הייתי מרוכז מפוקס ונחוש הגעתי המון פעמים בן הראשונים וניסיתי להיות כמה שיותר פיקודי, בזמן שאף אחד לא אמר אלונקה לגובה מותניים אלונקה לגובה כתפיים אני אמרתי ודרבנתי את הרביעייה לרוץ מהר. לאחר מכן נחנו אולי חצי דקה שתינו מים.
הסתדרנו שוב ב-ח׳ בשביל עוד משימה. שדה מוקשים:
המשימה היא להגיע מקצה אחד לקצה השני עם שתי אלונקות ושתי ג׳ריקנים ואסור לדרוך על האדמה, הדרך היחידה היא לדרוך על שקים. אנחנו היינו בערך 13 מועמדים וקיבלנו אני חושב 10 שקים מה שמאוד מקשה עלינו לעבור מקצה אחד לקצה השני.
ניסינו פעמיים לעשות את זה ובפעמיים האלה נכשלנו ולאחר מכן המגבש ישר נתן זמן קצר לקחת שלוק מים ולהסתדר ב-ח׳. אני כמובן לקחתי זמנים ודרבנתי את כולם לעשות הכול מהר מה שגרם לי לבלוט.
הסדרנו ב-ח׳ והפעם היינו שוב באקט קבוצתי, המגבש נתן לנו שאלה. ״אתם צוות בדרך למעצר מחבל שאמור להוציא פיגוע קטלני בשעה 12:00 בצהריים שיכול לפגוע בהמון אנשים ואפילו להרוג, המבצע של המעצר יוצא ב01:00 בלילה. אין לנו קליטה, דרך להזעיק חילוץ, עוד כוחות או כל דבר אחר. ובדרך אנחנו רואים משפחה שעשתה תאונה והם במצב קשה.
מה הייתם עושים? עוזרים למשפחה והמחבל יכול לחמוק מהמעצר ולהוציא את הפיגוע? או שאנחנו עוזבים את המשפחה פצועים והולכים לעצור את המחבל?
השאלה הזאת גרמה לכולנו לחילוקי דעות. עשינו סבב תשובות וכל אחד שענה תשובה והמגבש גרם לו לערעור למשל: מישהו ענה ״הייתי מציל את המשפחה כי אסור להפקיר פצועים״ ואז המגבש שאל אותו ״ומה עם המחבל שמוציא פיגוע ויהרוג הרבה נפשות?״
ללא ספק זה היה האקט הקבוצתי הכי סוער שהיה בגיבוש, לא הצלחנו להגיע לדעה רווחת אז עשינו הצבעה כי היינו צריכים נציג אחד שידבר. לאחר שנציג דיבר המגבש שאל אם מישהו חולק עליו. הרבה אמרו שכן וזה יצא עוד דיון. חשוב לציין שבגלל שידעתי שהדיון יצור מחלוקות ביקשתי את רשות הקבוצה להיות ״קפטן״ ולעשות סדר: מי ידבר ראשון, באיזה סדר וכמה זמן כל אחד ידבר.
לאחר הדיון שהיה המגבש שוב פתח לנו זמן קצר לקצור מים ולהסתדר בקו ההזנקה לאקט הבא.
זחילות:
היינו צריכים לזחול בערך 12 מטר להגיע לשקי חול, לרוץ הכי מהר עוד 8 מטר ובחזרה, להניח את השק במקום ולעשות שוב. המטרה הייתה לעשות כמה שאפשר בזמן קצוב.
אני בהתחלה הייתי טיפה בשוק כל הקבוצה תפסה פער ממני, אבל אז יצאתי מהשוק וחזרה למוד מכונת קרב וצימצמתי את הפער ואפילו עקפתי את הרוב. זה היה מתיש וגם אתה לא יודע כמה זמן אתה צריך לזחול. אבל לא הפסקתי לשניה הבנתי כבר שאנחנו מתקרבים לסוף ונזכרתי במטרה. לעבור את הגיבוש. שם לא יכלתי לעצור נתתי את כל כולי. לאחר בערך 10 דקות אולי סיימנו
ועברנו שוב לשדה מוקשים.
הפעם ניסינו טקטיקה שונה, אם אנחנו יותר מדי אנשים על קצת שקים נשים שני אנשים על האלונקה ונצליח לעבור. התחלנו לשים אנשים על האלונקה וחשבנו שאנחנו הולכים להצליח ולפתע המגבש אמר לנו לעצור ואין אישור לעשות את זה.
אז חזרנו לטקטיקה הראשונה, לשים שקים במרווח גדול כדי שנצליח לעבור אחרי כמה ניסיונות היינו קרובים לסוף ואז המגבש שוב צעק לעצור העמיד אותנו ב-ח׳. היינו כבר עייפים ולא ידענו מתי הסתיים הגיבוש אבל לי זה לא הפריע כי הייתי במוד של לא משנה מה הוא יגיד לנו לעשות אני עושה את זה הכי טוב שאפשר. אבל פתאום הוא אמר לנו ״כל הכבוד לכם סיימתם את הגיבוש״ הייתי כל כך שמח אני לא האמנתי שאני אצליח לסיים אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים והייתי גאה בעצמי כל כך.
סיכום גיבוש צנחנים מלש"ב 29.01.25
שעת סיום הגיבוש בערך: 19:00
לאחר מכן עלינו על האוטובוסים והורידו אותנו בנקודות איסוף ונסענו לבתים. אחרי כשבועיים קיבלתי תשובה שעברתי את הגיבוש בתוצאת צנחנים.
留言