תסמונת אימון היתר: האם יותר מדי ספורט יכול להזיק?

מהי תסמונת אימון היתר, מהם דרכי הטיפול וכיצד ניתן למנוע אותה, ד"ר שירית כזום, מסבירה ועונה על כל התהיות והשאלות בנושא

ריצה למרחקים ארוכים, רכיבה אינטנסיבית ושעות מרובות של אימון בחדר הכושר אמנם משפרים את היכולת הגופנית והביצועים האתלטים, אולם, כאשר הם נעשים מדי יום ללא הפסקה ומבלי לאפשר לגוף זמן התאוששות ומנוחה הולמים, הם דווקא יכולים לעכב את ההתקדמות ואף לגרום לירידה בביצועים.

תסמונת אימון היתר היא תופעה רפואית המתרחשת כאשר עומס האימון הופך מוגזם, ובמקום הסתגלות חיובית הגוף שרוי במצב חוסר הסתגלות שמסתכמת בירידה בביצועים.

בתחום פיזיולוגיית הספורט אימון יתר נתפס כתוצר של תכנית אימונים שאין בה איזון בין רמות עומס הפעילות וזמן מנוחה.

מהם הגורמים לתסמונת אימון יתר?

את הגורמים לתסמונת אימון יתר ניתן לחלק לעומס האימון (עצימות האימון ונפחו) וליכולות הספורטאי להתמודד עם עומס האימון ואלו מושפעות מכושרו הגופני ומגורמים אישיים וסביבתיים כגון:

• מצבו הבריאות (חולי, פציעה) והתזונתי של המתאמן,

• תנאי האקלים והשטח,

• מצבי דחק אישי,

• ניסיון לפצות על זמן הפסקת פעילות בשל מחלה או פציעה וחוסר מנוחה מספקת.

אף שהגורם לתסמונת אינו ידוע לחלוטין, ככל הנראה לעצימות האימון יש השפעה גדולה יותר מאשר נפח האימון.

מה המנגנון העומד מאחורי הופעת התסמונת?

הסיבה לתסמונת אינה ידועה. על פי צמד החוקרים ארמסטרונג וואן היסט ההסבר לתסמונת נמצא בתגובת שני הצירים ההורמונליים שמעורבים בתגובתיות הגוף ללחץ והם: הציר המקשר בין מערכת העצבים הסימפטטית- בלוטת יותרת הכליה (אדרנל) – ובלוטת יותרת המוח (בלעז- SAM – sympathetic- adrenal-medullary axis) והציר המקשר בין ההיפותלמוס- בלוטת יותרת המוח ובלוטת האדרנל (בלע"ז HPA – hypothalamic – pituitary- adrenocortical axis).

הסבר נוסף (שתומך במנגנון המוצע מעלה) הוא שהעומס המוגבר גורם לפציעות בשרירים, בגידים ובעצמות, ולתגובה דלקתית מקומית. ללא מנוחה וירידה בעומס הדלקת המקומית הופכת לדלקת סיסטמית כרונית והחלבונים המופרשים על ידי תאי מערכת החיסון (ציטוקינים) משפיעים על תפקוד המוח ומערכות הגוף וגורמים להופעת הסימפטומים של תסמונת אימון היתר.

מהם הסימנים לתסמונת אימון יתר?

מלבד ירידה או חוסר שיפור בביצועים, לתסמונת אימון היתר ישנם סימפטומים נוספים הכוללים:

• אובדן כוח שריר, קואורדינציה ויכולת ביצוע מאמץ

• ירידה במשקל (משנית לירידה בתאבון ועליה בקצב חילוף החומרים הבסיסי)

• עלייה בקצב הלב ולחץ הדם במנוחה

• הפרעות שינה

• עצבנות, אי שקט, חרדה

• ירידה במוטיבציה

• ירידה בריכוז

• נטייה מוגברת לחלות במחלות זיהומיות

• ולעיתים גם דכאון

איך מאבחנים?

האבחנה של תסמונת אימון היתר קשה ומורכבת ולמרבה הצער נעשית במקרים רבים רק לאחר ירידה בולטת ביכולתו של הספורטאי, היות ולא קיימים קריטריונים ספציפיים המעידים על התפתחותה.

מחקרים רבים ניסו לאתר סימנים כמותיים מקדימים (ביוכימיים ופיזיולוגים) לצורך אבחון מוקדם ללא הצלחה וזאת מאחר שאין שוני בין סימנים המופיעים באופן נורמלי בתגובה למאמץ גופני שגרתי לבין אלו המופיעים כתגובה לאימון יתר.

לכן חשוב שהספורטאי, המאמן והצוות הרפואי יהיו מודעים לתופעה ולסימפטומים המאפיינים אותה, יגלו ערנות והקשבה בכדי לאפשר איתור ואבחנה מוקדמת.

שני הכלים הטובים ביותר לתמיכה באבחנה של תסמונת אימון היתר הם:

• ירידה בצריכת חמצן מקסימלית (VO2max) הנמדדת במבחן מאמץ לב ריאה – אולם השימוש במבחן יעזור רק במידה וישנם נתונים אישיים קודמים להשוואה (במקרים רבים נתונים אלו אינם זמינים)

• שאלון לספורטאי להערכת תחושת הרווחה העצמית (לדוגמא POMS- profile of mood state)

דרכי טיפול?

הטיפול הטוב ביותר לתסמונת הוא מניעתה!

מרגע שהתסמונת אובחנה יש צורך בהפחתת עומס האימון עד כדי מנוחה מוחלטת. משך תקופת המנוחה משתנה מספורטאי לספורטאי ונע בין ימים לשבועות ולעיתים אף חודשים. החזרה צריכה להיות הדרגתית ולאימונים קלים.

במקביל חשוב לזהות מצבי דחק חיצוניים ובמידה וקיימים לטפל בהם.

כיצד ניתן למנוע את התסמונת?

• הקפדה על שינה מספקת

• תזונה מאוזנת ועשירה בפחמימות

• אימון מתואם אישי וגמיש, מחזורי, ולאפשר זמן התאוששות הולם

• יש להימנע מהגברת נפח האימון ועצימותו במטרה להשיג שיפור לאחר שנרשמה ירידה בביצוע או במטרה לפצות על זמן הפסקה מאימון בעקבות מחלה או פציעה

• יש לעקוב בזהירות אחר הופעת סימנים מוקדמים כגון: הפרעה בשינה, במצב הרוח ועלייה בקצב הלב במנוחה ולהגיב מיד במידה וזוהו

• בספורטאים שנמצאים בסיכון מוגבר לפתח OTS יש לנטר קצב לב בסיסי (עליית קצב לב בסיסי ב-10 פעימות בדקה ומעלה היא נורה אדומה להתפתחות OTS)

• הערכת ביצועים תקופתית

באדיבות: "שוונג"