ביצה ותרנגולת: על לחץ נפשי וההשפעה שלו על פציעות בספורט וההחלמה מהן

פציעות הן חלק מהספורט, כמו גם מתחים נפשיים מסוימים, אך האם הקשר בין השניים אדוק משחשבנו?

עופר צחר מסביר איך לחץ נפשי יכול לגרום לפציעות או אפילו לעכב את ההחלמה מהן. וגם: האם יש הבדל בין גברים לנשים בנושא?

כל מי שעבר פציעה ידע לומר שמלבד הנזק והכאב שהפציעה הותירה ברמה הפיזית, נוצרו גם קשיים ברמה הפסיכולוגית והנפשית, שהיוו גורם מאוד משמעותי בפציעה ובחוויית הכאב והמגבלה.

המצב הנפשי שלנו לא מסתכם בתחושות הפנימיות שלנו, ויש לו אפקט של ביצה ותרנגולת,

כלומר: אם נפצענו, למרכיב הנפשי יש משקל ביכולת ההשתקמות שלנו, ובאותה נשימה – באם מצבנו הפסיכולוגי והנפשי מאוד ירוד – אנחנו נהיה מועדים יותר לפציעות ופגיעות שונות.

אנשים העוסקים בפעילות גופנית בשגרת חייהם בכלל, וכמובן ספורטאים שפעילות גופנית ותנועה היא בסיס חייהם בפרט – כל אלה מועדים לפציעות באם הלחץ שקיים בחייהם לא מנוהל ונשלט כיאות. גם המבנה האישיותי של כל אדם, כולל כמות המוטיבציה והאמונה העצמית יהיו פקטורים שיכריעו איך, האם ותוך כמה זמן החלמה מפציעה תתרחש.

מהי פציעה ומהי פציעת ספורט

המונח פציעה כאן מתייחס לטראומה פיזית שיוצרת מגבלה זמנית ולעיתים קבועה שמפריעה בתפקוד, יוצרת מגבלת טווח תנועה וכאב. השכיחות של פציעות ספורט בקרב אוכלוסיית העוסקים בפעילות גופנית, בין אם מדובר ברצים חובבנים, רוכבי אופניים, מתאמני חדר כושר וספורטאים מקצועניים בענפים שונים היא שכיחות גבוהה. וויליאם ואנדרסון הראו בסקירה שביצעו בשנת 2007 שידוע על 25 מילון בני אדם נפגעים מפציעות ספורט שונות בארה"ב כל שנה. מחקר לוטג'י דיווח כי 75 אחוז משחקני כדורגל מקצוענים יסבלו מפציעת ספורט במהלך עונת המשחקים שלהם (Luthje et al., 1996).

רבים מאיתנו יוצאים מנקודת הנחה שלא ניתן להימנע מפציעות ספורט ברגע שאנחנו מבצעים פעילות אינטנסיבית קבועה ושבשיקום נאות הבעיה תשתפר ואף תיפתר – אך יש לתת את הדעת למרכיבים הפסיכולוגיים של הפציעה שיכולים בחלקם להוות סיבה מרכזית לאי פתרון מלא של הבעיה ולהפיכה של פציעה אקוטית לבעיה כרונית שלא נעלמת.

למה ואיך נוצרת פציעה

גורמים רבים משפיעים על פציעה, למשל: גורמים פיזיים, סוציאליים, פסיכולוגיים ואישיים. בתוך כך, ללחץ נפשי יש משקל רב.

גורמים פיזיים מעידים לפציעה יכללו: חוסר איזון שרירי, אימון יתר, עייפות שרירית וחבלה ישירה.

גורמים סוציאליים מתייחסים לשונות בהתייחסות לפציעות בין עמים, עדות ואפילו אזורים שונים בתוך אותה מדינה. ישנה השפעה של התייחסות זו על החזרה לפעילות עם הפציעה, והכוונה כאן היא בעיקר לכאלו שיתייחסו בכבוד לאלו שחוזרים לשחק עם פציעה ומפגינים בכך נחישות וכוח – למרות שהחלטות שכאלה יכולות להתברר כשגויות בטווח הארוך ועלולות להפריע להחלמה מפציעה כזו או אחרת. גישה זו נצפתה במיוחד אצל ספורטאיות נשים, אשר התעלמו מהכאב שפציעה יצרה להן והמשיכו לשחק "על הכאב" (Liston et al., 2006).

בשני העשורים האחרונים, חוקרים מתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה בדקו זוויות שונות של ספורט, ברמת נורמות משחק, ערכים, הסביבה בה מבוצעת הפעילות הגופנית ועוד – ואיך כל אלו מתקשרים לפציעות.

האמונה המאצ'ואיסטית היא שאימון (או משחק) ללא הגעה לכאב הינו אימון לא רציני ויעיל, על אחת כמה וכמה אם יש תשורה כספית ופרסים בפעילות המדוברת. במקרים מסויימים, ספורטאים שמשחקים עם פציעה קיימת ו/או כאב קיים מקבלים הערכה גבוהה יותר מחבריהם לקבוצה.

המחקר המראה על הקשרים בין פעילות גופנית תחת פציעות והאישיות של הספורטאי הפצוע עדיין בחיתוליו, אך על פי מה שאנו יודעים כיום, מאפיינים אישיותיים כמו אופטימיות, עקשנות, הערכה עצמית גבוהה ונטייה לחרדה – לכל אלה יש משקל ומשמעות ביחס סטרס-פציעות.

לדוגמה: ספורטאי עם רמות חרדה גבוהות יהיה יותר מועד לפציעות, לעומת ספורטאי עם רמות חרדה נמוכות (Ford et al., 2000).

תפקיד הלחץ בפציעות ספורט

ישנן הרבה תאוריות המראות על קשר בין גורמים פסיכולוגיים לפציעות ספורט, כאשר הרבה תאוריות שמות דגש על נושא הלחץ. סיטואציה ספורטיבית מלחיצה כמו תחרות או אימוני כושר דורשניים, יכולה להעלות סבירות לפציעה, כתלות ביכולת ההתמודדות של הספורטאי, או במילים אחרות, איך הסיטואציה בה מצוי הספורטאי (למשל: תחרות) נתפסת במוחו וכמה היא נתפסת כמאיימת, מסוכנת ובלתי ניתנת לביצוע מסיבות שונות – אמיתיות או דמיוניות.

כאשר אנחנו חשים שאנו מצויים במצב מאיים או מסוכן, רמות החרדה שלנו עולות, עובדה המובילה לשינויים גופניים ופיזיולוגיים שונים, לרבות עלייה במתח השרירים – דבר שיכול להוות גורם תורם לפציעות.

ספורטאים חובבנים ומקצועיים כאחד שיפתחו יכולות פסיכולוגיות להתמודדות עם לחץ וחרדה, כמו קביעת מטרות הגיוניות, שימוש באסטרטגיות וטכניקות שונות להרגעה ועוד, יוכלו להתמודד בעת הצורך עם מתח וחרדה בצורה טובה ומועילה יותר, ובכך יורידו את הסיכוי להגיע לסיטואציות סטרסולוגיות ולהיפצע, וגם להוריד את אלמנט הלחץ והחרדה שיתלוו לפציעה לאחר שכבר נוצרה.

בנוסף, אנו יודעים כיום מהמחקר הקיים, שלחץ לא נמצא קשור רק לעלייה בסבירות לפציעות פיזיות, אלא נמצאו קשרים בין עליית מדדי לחץ וחרדה למחלות שונות, שינבעו מאימונים קשוחים ואינטנסיביים למשתנים פסיכולוגיים שיכולים להעלות את אלמנט הסטרס ולהפוך את מערכות הגוף להיות מועדות יותר לחולשה, בדגש על מערכת החיסון, ומכאן גם למחלות שונות (Petrie & Perna, 2004).

עובדה זו יכולה להסביר את העובדה שהרבה ספורטאים וספורטאיות מפתחים ונדבקים במחלות, מתקשים לבצע התאמות לשינויים באימונים ו/או מתלוננים על מגוון כאבים ואף פציעות דווקא בתקפות יותר לחוצות ועם רמות חרדה גבוהות.

חיי היומיום כהשלכה על הפעילות הגופנית

מהמידע שקיים ומראה על הקשר בין רמות סטרס וחרדה לבין עלייה בסיכוי להיפצע ולחולות, על הספורטאי והצוות המקצועי שעוטף אותו לקחת בחשבון את הקשר הזה כאשר נוצרות סיטואציות עם מרכיב נפשי משמעותי, כמו: מעבר דירה, פרידה מבן/בת זוג, שכול במשפחה, בעיות כלכליות וכדומה.

על מאמנים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע רלוונטיים העובדים עם ספורטאים לחפש אצל הספורטאים שלהם אלמנטים כנ"ל שיכולים להעיד את הספורטאי לרמות לחץ וחרדה יותר גבוהות ולהוביל לפגיעה ברמות הביצוע ולפציעות, כמו גם לשים לב למבנה אישיותי מועד לסטרס אצל הספורטאי.

במונחים של החלמה מפציעות, מקור הלחץ הגדול ביותר הוא לא הפציעה הפיזית עצמה, כמו התגובות הפסיכולוגיות שיגיעו בעקבות אותה פציעה או פגיעה פיזית.

התגובה הזו יכולה להיות פחד מפציעה חוזרת נוספת לאחר פציעה כלשהי, תחושת חוסר אונים בסיטואציה של פציעה או החלמה מפציעה, תחושת בדידות וחוסר התעניינות של הסביבה העוטפת (מאמנים, חברים לקבוצה) ולעיתים מחשבות על עזיבת הפעילות ופרישה מהקריירה הספורטיבית.

המחקר כיום מראה גם שלחץ משפיע באופן שלילי על יכולות הספורטאי להתרכז, בכך שמפריע לראייה הפריפרית (Williams, Tonyman & Andersen, 1991). בנוסף מצבי חרדה ולחץ נפשי ממושכים, מובילים לחוסר ריכוז ותשומת לב ולמחשבות לא קשורות לסיטואציה – דבר המפריע עוד יותר ליכולת להתרכז במשימות המבוצעות כרגע.

שרירים:

כאשר אנחנו מתמקדים בפעילות השרירים בעת ביצוע פעילות גופנית כלשהי, רמות לחץ גבוהות מפריעות לקואורדינציה שרירית נורמלית ומכאן להעלות סכנה לפציעות. בנוסף עייפות כללית , תיאום וגיוס שרירים לא יעיל, הפחתה בתנועתיות ובגמישות של המערכת השרירית המקומית ובעיות הקשורות לקואורדינציה מוטורית ירודה – כולם יכולים להיווצר בסבירות גבוהה יותר במצב התחלתי של רמות סטרס וחרדה מעל הנורמה.

פציעות ספורט – ניהול ושיקום הפציעה

ספורטאים שעברו פציעה יעברו בדרך כלל מסלול בן חמישה שלבים של התמודדות, והם: הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון ולבסוף קבלה והתארגנות מחדש לפי הסיטואציה שנוצרה (Hardy & Crace, 1990).

שלבים אלה לא מתרחשים בהכרח בסדר הזה. יכול גם להיות מצב שאדם מסוים "יטייל" הלוך ושוב בין צמד שלבים או בין מספר שלבים. בנוסף, תגובות פסיכולוגיות פוטנציאליות נוספות לפציעה יכולות לכלול איבוד זהות "האני" של הפצוע, פחד, חרדה, אובדן ביטחון, פגיעות שונות ברמות ביצוע אינדווידואלי ו/או קבוצתי (אם מדובר בספורטאי העוסק בספורט קבוצתי).

גם בהנחה שלרוב האנשים תהיה תגובה פסיכולוגית דומה לאחר פציעה, מהירות ואיכות השיקום מפציעה יכולים להשתנות מאוד. בשנים האחרונות יכולות ואיכות השיקום מפציעות ספורט השתפר בצורה משמעותית, בזכות שיפור יכולות מקצועות הבריאות: הרפואה והפיזיותרפיה, והעסקת יותר אנשי רפואה שכאלה בקבוצות הספורט כמו גם בענפי הספורט האישיים. יעילות הפיזיותרפיה והעלייה בכמות הפיזיותרפיסטים ואנשי האימון הגופני בעולם הספורט הוביל לשיקום יעיל יותר מפציעות ספורט, פחות צורך בניתוחים, מודעות גבוהה יותר לאימוני כוח ועוד.

בדיקות והתערבויות פסיכולוגיות נוספות נבדקות לשם ייעול וקיצור זמן החזרה לפעילות גופנית מלאה לאחר פציעה.

סוגים שונים של גישות מוטיבציוניות נבדקו מחקרית, ונמצא שמוטיבציה פנימית (Intrinsic motivation) הינה כלי ומפתח חשוב בחזרה לזירה הספורטיבית לאחר פציעה. מוטיבציה פנימית מקושרת באופן כללי להערכה גבוהה יותר לספורט ולפעילות הגופנית המדוברת, שיפור בקשיחות המנטלית והעמידות המנטלית ומוטיבציה גובהה יותר להצלחה והישגיות.

יכולות ואסטרטגיות נוספות ויעילות לא פחות להשגת שיקום מהיר ויעיל לאחר פציעה, יכללו: בניית אמון ומערכת יחסים תומכת ומושתת אמונה והערכה דו צדדית בין המטפל (רופא, פיזיותרפיסט, פסיכולוג ספורט וכדומה) לבין הספורטאי הפצוע (Rapport), מתן תמיכה נפשית, עזרה ביצירת רציונליזציה של סיטואציות שונות ביחד עם הספורטאי, עזרה בהתמודדות אופטימית יותר עם הפציעה והשלכותיה, חינוך על אופי הפציעה ועל תהליכי השיקום הצפויים והרצויים, מתן ארגז כלים יעיל יותר להתמודדות עם הפציעה, לרבות לימוד הספורטאי להתמודד עם מכשולים ורגרסיות שיכולים להתרחש בהמשך הדרך, ועידוד עזרה ותמיכה נפשית מספקת מהמעגלים השונים העוטפים את הספורטאי הפצוע.

לסיכום

לימוד טכניקות לניהול לחצים נהיה שכיח מאוד בקרב ספורטאים, לשם שיפור ביצועים לצד הורדת הסכנה לפציעות ומחלות. ספורטאים, כמו גם אלו שלא ספורטאים בצורה "רשמית" – אך עוסקים יותר באינטנסיביות בפעילות גופנית (אנשי הקרוספיט, שורצי חדר הכושר, רצי הארוכות של שעות הבוקר המוקדמות, אנשי הברזל והרשימה עוד ארוכה…)

חייבים ללמוד להבדיל בין אי נוחות נורמלית שמהווה חלק אינטגרלי מהאימונים השוטפים שלהם, לעומת כאב שבא לאר שפציעה התרחשה.

לכן, בעת התמודדות עם ספורטאי פצוע, בין אם מקצוען או חובבן, חובה לקחת בחשבון בזהירות ועם תשומת לב גבוהה את המרכיבים והאספקטים הפיזיים והפסיכולוגיים של הפציעה המדוברת לשם חזרה מהירה, אפקטיבית ומוצלחת לפעילות הגופנית.

באדיבות: "שוונג"